חממת אמנות במוזיאון אום אל-פחם לאמנות
חממת האמנות 2024 במוזיאון אום אל-פחם התקיימה בתקופת מלחמה, ולא דיברנו בה על אמנות בזמן מלחמה. דיברנו אמנות, ונדמה שהקשב חלחל והעמיק תשתית של יחסי אמון בינינו. בחוץ נדרש להישמר, לחשוב על כל מילה. לא הצהרנו דבר, והתהליך הארוך לא כפה את עצמו. הזמן אסף בהדרגה גם את מה שמילים לא נמצאו לו.
החממה תוכננה להימשך חצי שנה, אבל המשכנו להיפגש גם הלאה, וחצינו את שנת 2025. נפגשנו לא רק באום אל-פחם, פשוט כי הרגשנו נוח להיפגש, לשתף ולהשתתף. אירחנו והתארחנו בכל פעם בסטודיו אחר, והמפגש היה לאינטימי וביתי.
מוזיאון אום אל-פחם לאמנות השרה אווירה של פתיחות, נדיבות ורגישות אנושית. סעיד וצוות המוזיאון יצרו "מקום" במובנו העמוק, כמרחב שמאפשר לנשום בזמן שבו המילים כלות, מקום שפותח אופק למה שמעבר לאירוע הקונקרטי, חום וביטחון בטלטלות הימים, שלא פעם תהינו אם נצלח אותם יחד.
בו בזמן, מסיבות שונות, נאלץ המוזיאון לשנות את תוכניותיו. במקום תצוגה במבנה חדש חזרנו לתכנן תערוכה במבנה הקיים המשופץ. וכשהגיע הזמן להכין את התערוכה, היה ברור שאף על פי שהחממה התקיימה בזמן מלחמה, בתערוכה לא ננסה לתרגם את החוויה אלא ליצור ולדבר בשפה החומרית והוויזואלית שמתאימה לכל אחת ואחד ומאיתנו. הבנו שאין לכפות דבר – והתוכן כבר יעלה מאליו.
כשסיימנו לתכנן יחד את התערוכה, מצאנו שתשתית יחסי האמון שיצרנו כמו הוטמעה ברמת התואם של העבודות בחלל המשותף. והרי זה פלא: ההצבות עומדות לעצמן, לכל אחת ואחד מהאמנים והאמניות גישה עצמאית לגמרי, והשפה היא אינדיבידואלית במובהק. והנה יצרה התערוכה שרשרת הצבות שנקשרו זו לזו כמו מאליהן, במרחב זורם בלא גבולות.
אוצרות: גליה בר אור וחנין עאבד
