אוסף המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית, אום אל־פחם
אוצר: פריד אבו שקרה
סקירת עבודותיהם של האמנים המשתתפים באוסף המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית מגלה שהייחודיות של האמן – זהותו הלאומית הפלסטינית ומורשת התרבות הערבית שלו – היא ציר מרכזי ביצירתם. בין שזהות זו מתבטאת באמצעות קידוד, רמיזה או סאטירה שחורה, העבודות עוקבות אחר היציבות, התהפוכות וההתפתחויות של שיח התרבות והאמנות הפלסטיני, והאמנות הפלסטית היא אחד מכלי השיח הזה. כל אמן מתרגם, מבטא ומתעד ביצירתו את השינויים שעיצבו את זירת התרבות הפלסטינית – החל בגירוש העם הפלסטיני, דרך האינתיפאדות והמאבק על זכויותיו ועד נוכחותו בזירות הפוליטיות והבין-לאומיות.
קריסתם של משטרים סמכותניים בכמה מדינות ערביות הובילה את החברה הערבית לדינמיקות חדשות בעיצוב דרכה הפוליטית והחברתית. הדרישה לצדק חברתי ולחירות גרמה ליצירת שיח בין זרמים פוליטיים שונים וקידמה תהליך דינמי של בנייה מחדש של המרחב הציבורי־לאומי. בד בבד, מאז 1948 התגבשה "תרבות התבוסה" – תרבות שתפסה מקום מרכזי בהכלה ובריכוך של טלטלות האינטלקטואל הפלסטיני. תרבות התבוסה הולידה דור חדש של אמנים ואנשי רוח ערבים שצמחו במסגרות מאורגנות ומהפכניות, שקראו לשינוי, להשתחררות מרוח הכניעה והתלות ולפעולה מחודשת למען מחשבה ויצירה, במאמץ לקום מן ההריסות ולהתנער מן הקיפאון וההתפוררות.
תחושת האבסורד הכפויה והמטלטלת שמכתיבה המציאות הפוליטית מובילה את אוסף המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית באום אל־פחם לבחון את עולמו הפנימי של האמן, פלסטיני או אחר, באמצעות יצירותיו, ואת הדרך שבה הוא מבטא את עצמו אל מול מכלול הסתירות וההשפעות האלה בעולם משתנה, מלאכותי, לא יציב, עמום ובלתי צפוי, שבו תחושותיו ומחשבותיו של האמן אינן שונות ממחשבותיו של כל אדם אחר, מזרחי או מערבי, שכן הן נובעות מן האדמה הזאת, מן המקום הזה, מליבו של האמן עצמו.
כיצד מתורגמת המציאות הזאת לשפת היצירה של אמנים שעבודותיהם נושאות עימן הד היסטורי מתמשך – מאז שנת ,1948 דרך ,1967 שנות השבעים, אוסלו, שתי האינתיפאדות, הפלישות לעזה, לג'נין, לשכם ולרמאללה ועד מהפכות האביב הערבי, שפתחו בפני אליטות ליברליות פתח לעיגון תפיסות ורעיונות חדשים בתרבות הערבית המקומית? הרעיונות מתורגמים ליצירות בשפה רחבת מושגים, הנשענת על יסודות אקספרסיביים וסמליים ומלווים באיכויות אסתטיות שמעוררות את הצופה, מערערות אותו ומעוררות בו סקרנות, וכך מכניסות אותו לדיאלקטיקה של אירוע מצטבר החקוק בתודעתם של מי שחוו אותו. חדירת האירוע אל מבנה היצירות הכלולות באוסף מחייבת בחינה מחודשת של היחסים בין עבר להווה בד בבד עם שמירה על מרכיבי הזהות.
הדיאלוג בין העין למבע האסתטי הוא היבט נוסף בשיח שעוקב אחר תולדות הזיכרון הפלסטיני, המועבר מדור לדור. הקול הזה, המזמין את האמנים לעמוד לצד הנרטיב הקולקטיבי דרך סיפורם האישי וליצור שיח תרבותי חדש בין השונים והאחרים, טומן בחובו אפשרויות של תיקון ותקווה לאזור כולו.
אוסף המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית, על ריבוי העבודות והיוצרים שבו, בני זהויות ולאומים שונים, שואף להתהוות כציר תרבותי־תיעודי איכותי, שמאפשר למוזיאון למקם את עצמו על במות העולם ולהעלות לדיון נושאים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים שחברות רבות כשלו בהצפתם. היצירות הכלולות באוסף מציעות פרשנויות חדשות לסיפור על בן הכפר ובן העיר דרך תיעוד אסונם המתמשך מראשית המאה העשרים עד ימינו.
