דומה שנוף נכח תמיד בציור של קסטנבאום בן־דב. עיסוקה העקבי בו ומערכת ההקשרים הביוגרפיים, האמנותיים והתולדות-אמנותיים שהיא רוקמת לתוכו ניכרים כבר בסדרות מוקדמות שלה, בהן אותו הנוף (2000–2013), שטיחי תפילה (2003–2005) וחלומות בסטודיו (2015–2018). בכל אחת מהן היא ביקשה לברר סוגיות של זהות עצמית, שייכות למקום ויחס לאחר. הסדרה "נופים קטנים" היא המשך לעיסוקה רב השנים בציור מהתבוננות בנוף, הדורש קשב מסוג אחר, בניסיון ללכוד רגע בזמן. החיות הרוטטת של הטבע והאור המשתנה מיתרגמים בציורי הסדרה לפליאה מנוף סלעי, מסבך של שיחים ועצים ומתנועה של עננים, כאוסף של כתמים, קווים ונקודות. נופים אלה נשקפים לרוב במבט ממרפסת הסטודיו שלה לכיוון צפון, כמו גם מנקודות תצפית נוספות; פיסת נוף קרובה אך גם פנורמות נופיות רחוקות. הם מצוירים בזמן שבו האור רך יותר – בשעות הבוקר המוקדמות או לקראת שקיעה – אך גם בשעות שונות של היממה. חלק גדול מהעבודות צוירו בפורמט אחיד והן כעין סדרה בתוך סדרה. נופים קטנים אלה, שנעשו במקביל לעבודתה בסטודיו, מאפשרים לקסטנבאום בן־דב למקד את מחשבתה גם בעבודות מסוג אחר, שבהן הנוף נעשה לחלק ממרכיב ציורי והגותי גדול ומורכב יותר.

במחזור העבודות ארץ ציור, שאותו החלה קסטנבאום בן־דב ליצור ב־2018, נמשך עיסוקה בריבוי פניו של הנוף כאספקלריה לשאלות ציוריות ואמוניות, שיש בו גם מהקודש וגם מהחול. נקודת המוצא לציורים היא סביבת מגוריה הקרובה, או ככל שהעין רואה לאופק. משם הם נפתחים למבט באור יום ולאור הכוכבים, מקרוב ומרחוק, תוך כדי תנועה וממעוף הציפור. ניכרת בהם נוכחותה הפיזית של האמנית, היותה חלק מהנוף (כמעשה בריאה) כשם שהיא מתבוננת בו ומציירת אותו מהצד (כמעשה יצירה).

בתוך שלל הקולות, השפות האמנותיות וההתייחסויות לנוף בציור הישראלי אפשר להצביע על זה של קסטנבאום בן־דב כערוץ ייחודי שהוא חלק מתהליך נפשי ואישי. התנועה הציורית שלה נעה בין שני אופני התבוננות, פנימה והחוצה, בין הוויטליות של הטבע ושאלות שבנפש. זהו "ציור אמוני", שכדי להבינו לעומק יש לפנות למערכת של ערכים ואמונות; ציור המבטא נופי נפש לא פחות מאשר פרקטיקות ציוריות ואמנותיות. נקודת מבטה זו היא המקנה לציור שלה את אופיו המיוחד. זהו ציור שבו דבר נובע מדבר, מאוחר חובר למוקדם ולהפך, כמו מעגל החיים, כמו המחזוריות שבטבע.