בהיותן עדות למסע חומל זועקות עבודותיה של רות שלוס את "אי-האדישות" של האני כלפי הזולת, כלפי האנושי. האמנית שהנציחה את רשמי עדותה הבלתי מתפשרת, אמרה על מעשה אמנותה ועל האמנות בכלל, שהם תגובה אישית, מודעת או לא מודעת, למגעו של האמן עם הזמן, עם הסביבה ועם החברה שבה הוא חי ועובד. התערוכה על כל פנים מנכיחה שלושה פרקים בעבודתה.

נביהָה, שפה משותפת
בהתייחסות אינדיווידואלית המחישה שלוס בעבודותיה את סיפור חייה של נביהָה, אישה ערביה-נוצרית קשת יום, שנותרה לבדה לאחר שבני משפחתה עזבו את הארץ אל מדינות ערב השכנות בעקבות מלחמת 1948. התיעוד החזותי-אישי של נביהָה לא ניתק מהתייחסותה של שלוס אל הנרטיב הקולקטיבי. מבטה הנוקב והישיר הופנה תדיר אל המעידות הכעורות במציאות היום-יומית ובקיום האנושי.

פנים אל פנים
ברבים מציוריה שימרה שלוס את התלמים בפניהן של הדמויות. במבטן המישיר או המוסט הן נראות מכונסות בעצמן או מתכנסות אל מה שניבט מולן. עקבות הפנים בציורי הדיוקנאות המוצגים בתערוכה מפרות את שלוות המבט, תובעות ממנו מודעות, אחריות או אי-אדישות.

נקודות תצפית שקופות
ציורי מלחמות ישראל שיצרה שלוס משנת 1949 ואילך התבססו על צילום תיעודי של רעשי מלחמה שהותירו אדמות מופקעות, מבנים הרוסים, פצועים, אימת מבט של נשים וילדים. כל אלו הונצחו בעבודותיה כשאריות של הכיליון שפשה הן בקרב המנצחים והן בקרב המנוצחים.
בהשפעת התבוננותה בתצלומים ציירה שלוס את השקפתה על המלחמה מבעד לחלונות הקרב; כך קירבה את מבטו של המתבונן אל שרידי החורבן ואל קורבנות מרוחקים.

שלוס קיבלה אחריות בנאמנות וללא סייג, במראן הצורב של עבודותיה, הנושאות את מבטו של הצופה אל עבר האחר הנוכח כל כך – הזר לו לחלוטין – בשעותיו הקודרות ביותר.

עבודותיה משרטטות את הזיקה אל זעקתו של הפרט ומותירות סימנים יוקדים ביחס הבין-סובייקטיבי שבין הזולת לבין האחר, המפורדים לכאורה, אך תלויים זה בזה.

אוצרת: נאוה ט' ברזני.