עושר ויזואלי מציף את המתבונן בעבודותיה הרבגוניות של עליזה אולמרט. המכנה המשותף של כולן הוא התחושה שהכול נזיל, משתנה, בעל דופק משל עצמו ורעננות ייחודית. אין היררכיה בין הטכניקות, בין זו שתבעה הקפדה, דיוק בפרטים, ניסיון ומיומנות טכנית גבוהה, ובין הרדי-מייד, החפץ שנאסף מערימה זנוחה בצד הדרך.

עבודותיה של אולמרט מרובות רבדים: גלוי ונסתר, אישי ואוניברסלי, קונקרטי ומטפורי, שזורים זה בזה, מהדהדים מוטיבים מקומיים המבטאים חיפוש אחר שייכות לצד תחושת ארעיות וחרדת קיום. כל אלו אינם זרים לנוף הפנימי של אולמרט, בת מהגרים שנולדה במחנה עקורים בגרמניה. 

את המתח בין הממשי למדומיין  היא יוצרת בניגוד שבין משיחות מכחול מכוונות לבין נזילה אקראית ושרבוט ילדי. בדרך זו היא מעלה חוויה סובייקטיבית שהיא מעבר לדימוי הקונקרטי. תמות של שייכות ואנטי-שייכות, של מקום והֶעְדֵר מקום, נשזרות לכדי אסתטיקה אישית ייחודית. מבטה סורק את סביבתה בקולטנים פעורים, והבנאליה נטענת בשלל משמעויות. מושגי היופי אינם לקוחים מקטלוגים של אסתטיקה מוסכמת, אלא ממפגש אינטימי בין העין הבוחנת של אולמרט לבין מה שמוקרן מן האובייקט המספר את סיפורו.

העבודות בתערוכה חושפות את מעגלי הזהות הרחבים של אולמרט כאדם וכאמנית. מעבר לרב-משמעיות ולהעדר מיקוד של זמן, מקום, או התרחשות, נחשפים המבנים המורכבים של הנפש, שמעמידים את האדם במרכז – וזאת גם כשמושא הציור הוא ברוש, מטוס או כתם נוזל. מתחת לפני השטח של ציורי נוף חושניים ורבי-יופי רוחשת כמיהה לחקור ולחוות, המהולה באופטימיות מהוססת.

אוצרים שותפים: יונה פישר ז"ל וכרמית בלומנזון