רַק עַל אַפִּי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי | תערוכה קבוצתית
רַק עַל אַפִּי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי | תערוכה קבוצתית
רַק עַל אַפִּי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי
ריחות עשויים להיות מניע רב-עוצמה לעיסוק בהיסטוריה בהיבטים רגשיים, הם מעוררים בנו זיכרונות, רגשות וחוויות המחברים אותנו לעבר, לסביבה ולתרבות שבה אנו חיים. ועם זאת, ריחות אינם מוכרים בהגדרה של מורשת תרבותית בלתי מוחשית על ידי אונסק"ו, ועולם הריח כמעט אינו נדון או מתועד.
כשאנו מדברים על זהות, אנחנו מתחילים לרחרח בתמונות מהעבר, בסיפורי המשפחה ובהיסטוריה הכתובה. חיבור מחדש למורשת ולזהות של הקהילה שבה אנו חיים עוזר לקהילה לא רק לזכור ולתעד את העבר אלא גם להבין את ההווה ואת הקשרים לעבר המשותף.
התערוכה "רַק עַל אַפִּי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי" מקבצת חמש תערוכות יחיד שנוצרו בתוכנית "ואדי – חממה לקידום אמניות צעירות מהחברה הערבית", ביוזמתה של הגלריה לאמנות אום אל-פחם. בין המשתתפות נמצאות אמניות מהחברה הנוצרית, המוסלמית והדרוזית. כל אחת מהן בחרה לספר בדרך רגשית את המורשת והזהות של הקהילה שהיא משתייכת אליה, בין ריחות וזכרונות. האתגר הוא להיעזר בחוש הריח ולספר את הסיפור מנקודת מוצא זו – כיצד ריחות קדומים, הקשורים למקומות, מנהגים וטקסים מנווטים אותנו לזהות התרבותית שלנו?
בכוחה של האמנות לחשוף ולשמר את הריחות הסובבים אותנו, שאליהם אנו חשופים בשגרת חיי היום-יום. קפה סאדה, מלח ופחם, חלב עיזים, זפת, עשן,קטורת הבכור ואף סבון – כל אלו הם סוגים שונים של ריחות שהאמניות בחרו להשתמש בהם כמדיום אמנותי על מנת לספר את התרבות והזהות שלהן בחברה הערבית.
רוזאן בטחיש מטביעה טביעות אצבע של קפה בציוריה המופשטים ומלאי הרגש שעוסקים ב"אני הפנימי" שלה, בהשראת המנהג המסורתי של סבה – הטקס להכנת קפה סאדה; אירם אגבאריה עוסקת במערכת יחסים דינמית בין זכרונות ילדותה, המסומנים בחוויה החוזרת של אלימות בדרכה הביתה מבית הספר, לבין הניחוח המוכר של סבון כלים נוזלי המשמש להיגיינת הבית. סוהיילה אבו הדבה מונייר משחזרת את ריח הים ואת הגעגועים לבית סבתה ביפו שהכירה מהארכיון המשפחתי, בעזרת וילונות עשויים ביציקת מלח וחריטה של נורות על יציקת פחם, כביטוי למנורה שמלווה את המשפחה לאורך השנים; בלודאן מרעי חוצה גבולות בעזרת ריחות. זיהוי הריח של אירוע טראומטי שחווה אביה בהיותו נער ותיאור החוויות באמצעות הריחות מסייע לתקשר ולספר את מה שאירע; לואה תמים ג'בארה מדמה באופן מטפורי את עבודתו של ארוסה, העוסק בחידוש כבישים בארץ, לתקופת האירוסין בחברה הערבית – ריח הקיטור, הגבולות והכבישים שמפרידים ביניהם הם גם אלו שסוללים את הדרך לאיחודם ולעתידם המשותף.
חמש אמניות צעירות הבוחנות את הפונקציונליות של הריח נוסף על הפן הפרקטי שלו. בעזרת חילוץ ריחות מהארכיון המשפחתי / הקהילתי נוצרו עבודות מבוססות ריח כמדיום אמנותי שעוזר לנו לדמיין, להנחיל מדור לדור סיפורים ומיומנויות של מלאכת יד, להציג מסורות שונות של שפות, ניבים וסיפורי עם, שהם חלק ממרכיבי המורשת הבלתי מוחשית, החשובה לעיצוב הזהות של החברה שבה אנו חיים.
אנו מזמינות אתכן/ם למסע מרתק ומאתגר, לחוש את הטווח שבין העין הרואה את האובייקט לריחות הניבטים ממנו, שהיו גם הם מקור השראה לנרטיב האישי והקולקטיבי כאחד.
יפעת-שרה פרל, אוצרת"
אור דומם
סוהיילה אבו הדבה מונייר
סוהיילה אבו הדבה מונייר משתמשת בארכיון התצלומים של משפחתה ובחפצים מבית סבתה כדי לשחזר זיכרונות מבית המשפחה הגדול ביפו שבו גדלה סבתה בין השנים 1938–1945 עד שהתחתנה. אבו הדבה מונייר מעולם לא הייתה בבית הזה, שכבר השתנה לבלי הכר ואינו עוד בבעלות המשפחה, אבל נוכחותו החזקה בחפצים שנשתיירו ממנו ובסיפורים המשפחתיים הותירו בה חותם בל-יימחה.
בתערוכה הנוכחית אבו הדבה מונייר משתמשת בזיכרונות מהארכיון המשפחתי כזיכרונות אישיים שלה. דרך עיסוק בדימויים ובחומרים השאובים מהם היא הופכת את הזיכרון הקולקטיבי של המשפחה לזיכרון אישי, כמו הייתה נוכחת בבית עצמו.
פחם ומלח הם החומרים המרכזיים בתערוכה. שני החומרים – השחור והלבן – משמשים בראש ובראשונה לשחזור דוגמת המרצפות דמוית השחמט בבית ביפו, שעליה מוטבעים תצלומי משפחה כמו תמונות בסרט תיעודי.
הפחם מסמל את האור ואת הקשר המיוחד בין אבו הדבה מונייר לסבתה, החולקות אותו שם פרטי – סוהיילה – שפירושו כוכב נגה, הבהיר וזוהר בקרני השמש. האמנית מספרת שסבתה נוהגת להדליק נר בכל פעם שהיא מצפה לחדשות או לבשורות טובות. משמעות האור בחייהן מתוארת בטריפטיכון של המנורה, כפי שנראתה בתמונות מהבית הישן ביפו וכפי שהיא מצויה כיום בבית סבתה בלוד. הציורים שנולדו מסיפוריה של סבתא נחרטו על בסיס פחם וצבעי שמן על עץ.
ריח הים שמילא את ביתה של סבתה ביפו הוא אלמנט חזק בשימור הזיכרון של המקום. במיצב מותאם אתר, "אני יכולה לראות את זה מבעד לחלון שלי", אבו הדבה מונייר משתמשת בעשרה קילוגרמים של מלח על בד שיפון לביטוי תחושת הים והאור שחדר לבית ביפו מבעד לחלון.
סוהיילה אבו הדבה מונייר (נ.2001), סטודנטית שנה ד' במחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.
היא והוא
לואה ג'בארה
"היא והוא" הוא שמה של תערוכה שעניינה היחסים בין בני זוג בתקופת האירוסין בחברה הערבית. לואה ג'בארה מתארת את החיבור בין בני הזוג מצד אחד ואת הגבולות ביניהם מצד אחר, דרך מדידה וסימון של כבישים, שבהם עוסק הארוס שלה. "היא" מטייבה ו"הוא" מירושלים. כל אובייקט בתערוכה מסמל היבט אחר הקשור לתקופת האירוסין שהם חווים יחד בימים אלו, כאשר הכבישים מחברים ביניהם וסוללים עבורם את הדרך לעתידם המשותף.
מטפורה היא כלי חזק במיוחד בניסיון להבין דברים חדשים, היא מאפשרת לחוות דבר אחד במושגים של דבר אחר, על מנת להבין טוב יותר את העולם .(Lakoff and Johnson, 1980) דרך העיסוק בקשר המתהדק ובשינוי הצפוי בחייהם, ודרך חקר עולם המושגים של מדידה קרצוף וסלילה של כבישים, ג'בארה לומדת להכיר את בן זוגה ולהבין את הקשר שנבנה ביניהם.
בתצלומי הכבישים ניתן לראות את השכבות השונות של הכביש – השכבות השטחיות ושכבות העומק. שתי פיסות כביש מסמלות את טבעות הנישואין ואת הקשר המתהווה בין בני הזוג. הפס הצהוב המסומן על התצלומים מסמל גבולות ומגבלות הקיימים הן בכבישים והן במנהגי האירוסין והחתונה.
ריח הזפת והאספלט משתמר בצנצנות קטנות המכילות אבק מפעולת גירוד כבישים. הצנצנות עצמן מזכירות את קטורת ה"בכור" שנהוג להשתמש בה בחתונות או את "מפץ הריח" המופץ בבית החדש של הזוג הצעיר. על כל צנצנת מודפס שיר אהבה שנוהגים להשמיעו בחגיגות ובחתונות. ג'בארה מחברת את האובייקטים שבהם היא משתמשת למטאפורה ומאגדת בתוך קולאג' עם רקמה מסורתית שמראה את תהליכי החתונה הפלסטינאית.
לואה ג'בארה (נ.2000), תואר ראשון באמנות פלסטית, המדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל
הרועה
בלודאן מרעי
בלודאן מרעי נולדה למשפחה דרוזית ברמת הגולן, שהגיעה מסוריה לאחר מלחמת ששת הימים. אביה לא נשלח לבית הספר (ולכן לא למד קרוא וכתוב), אלא נשאר בבית לעזור בכלכלת המשפחה ולטפל בעדר העיזים של משפחתו. כשהיה האב נער בן 14 רעה את העדר יחד עם אחיו הקטן, כשאחת העיזים עלתה על מוקש. בעקבות הפיצוץ סבלו הוא ואחיו מפגיעות פיזיות ונפשיות קשות והיו מאושפזים תקופה ממושכת. מאז ועד היום האב מתמודד עם תסמונת דחק פוסט-טראומטית.
גם מרעי בילדותה גדלה עם עדר העיזים של המשפחה, וגם היא ואחיה טיפלו בעיזים ויצאו איתן למרעה. בתערוכה הנוכחית בוחנת מרעי את ילדותו של אביה כרועה צאן ואת ילדותה שלה כרועה באמצעות חוש הריח.
קיר הגרפיטי "בן אלחימה", העשוי פחם שחור, הוא עבודה משותפת של מרעי ואביה, שנוצרה בזכות הקשר היוצר והמרפא ביניהם. אלחימה היה המקום הקבוע שבו נהג אביה של מרעי לרעות את הצאן. כשני רועים השותפים לקשר בין-דורי, האב והבת משחזרים יחד בעיניים עצומות את החוויות הכואבות של האב מהטראומה שהמקום מעורר בו. דרך זיכרון של ריחות ושיבושם הם חורטים מילים כמו ריח של כאב, ריח של דם, ריח של אבק.
את שחרור הכאב והטראומה מבטאת מרעי בשתי עבודות וידאו-ארט: האחת, "הפסקת אש" – ובה היא מתארת את תהליך העיבוד של עור העז, הדורשת פעולת חזרה של גירוד ושפשוף להסרת השאריות והריח המאפיין את העור; השנייה, "בלי תפילה" – ובה מרעי מכבסת את בגדי העבודה של האב בחלב עיזים. החלב הוא לבן וטהור, אך אינו מנקה את הבגדים. ריחו החריף והחייתי מנוגד לריחות הרעננים והנקיים המאפיינים כביסה. מרעי מבקשת למחוק את הטראומה ולהסירה בתהליך הכביסה.
בסדרת דיוקנאות של עדר עיזים (פחם, עיפרון ועט שחור), נראות העיזים חדורות מבט, ניבטות מהזיכרון, מהמקום שבו גודלו (הַמִּשְׁתֶּה), וכך, בעדות שקטה, הן מנכיחות את פרשיית חייו של האב וחושפות בפנינו את השבר, הכאב והריפוי.
בלודאן מרעי (נ.1999), תואר ראשון בחוג לאמנות, מכללת אורנים.
טביעת אצבע סאדה
רוזאן בטחיש
סדרת הציורים המופשטים של רוזאן בטחיש נפרשת לפנינו בשכבות צבעוניות, עשויות משיחות מכחול עדינות ושקופות, בצורות ובקווים אקראיים, המביאים את הצופה לנוע בין הממד הרגשי לשכלי, בין סדר לכאוס, בין רכות לנוקשות.
בטחיש, אם טרייה ואמנית בתחילת דרכה, סיימה את לימודי התואר השני בתרפיה באמנות. לדבריה, הלימודים הקנו לה תובנות חדשות על כוחה של האמנות לגעת בנו, להתערב בחיינו ואף להשפיע לטובה עלינו.
התערוכה הנוכחית מציגה לראשונה סדרת ציורים מופשטים שיצרה בטחיש וכמו חוברו יחדיו כמפת ניווט להתמצאות במרחב החדש של חייה.
בתהליך הציור בטחיש פועלת בלי לתכנן או לחשוב, היא ״שוהה בתוך הציור״. בעזרת פעולת הציור היא מחדדת ומבהירה לעצמה חוויות ותהליכים שעוברים עליה בסביבתה החדשה. השהייה מתחילה בהנחת שכבה ראשונה של "קפה סאדה" על הנייר – קפה מר ונקי, נטול סוכר. טביעות אצבע הסאדה משמשות בסיס לשפה ציורית ניטרלית, ומאפשרות להוסיף עליהן שכבות של צבע באופן אינטואיטיבי וספונטני עד ליצירת תמונה צבעונית ואופטימית, המאפיינת את חייה הנוכחיים בתקופה של התחלות חדשות ומבט אל העתיד .
הריח הוא ממד מרתק שמעשיר את החוויה החושית. ריח הקפה דומיננטי מאוד בציוריה, המציגים מוטיבים מעולמות הצומח. סבה של האמנית היה אחראי לטקס הכנת קפה סאדה – טקס מסורתי שנמשך כמה שעות באירועים מיוחדים או באירועי אֵבֶל בחברה הערבית.
את הזיכרון של סבא וההתמודדות עם לכתו ציינה בטחיש בציור "החלון של סבא״, המשקף את הנוף הפסטורלי שנצפה מבעד לחלון החדר שבו שכב סבה החולה חמש שנים עד יום מותו. הציור נעשה בהשפעת טביעות האצבע של הקפה, המעורבות בזיכרונות, ריחות, טעמים ורגשות שהציתו את החושים של בטחיש ועזרו לה לצלול עמוק לתוך הציור.
רוזאן בטחיש (נ.1995), תואר שני בתרפיה באמנויות, מכללת תל חי ותואר ראשון אמנות והוראה, מכללת אורנים
פקעת הריח
אירם אגבאריה
תערוכת היחיד של אירם אגבאריה עוסקת במערכת יחסים דינמית בין זיכרונות ילדותה, המסומנים בחוויה חוזרת של אלימות בדרכה הביתה מבית הספר, לבין הניחוח המוכר של סבון כלים נוזלי, המשמש להיגיינת הבית. תערוכה זו חוקרת את משחק הגומלין המרתק בין הזיכרונות האלה לבין האובייקט השימושי – סבון. הסבון הנוזלי מנקה כל דבר, כמו קסם, אך משתבש בפעולת הנשיפה בו על ידי אגבאריה. בתהליך אמנותי ייחודי הכרוך בהפרחת בועות סבון דרך קשית אגבאריה נושפת בועות סבון הנשפכות ומתמזגות במשטח הצבע השחור שעל גבי הקנבס. לאחר שהבועות מתייבשות נספג גם הצבע השחור ומתקבלת צורה מופשטת, והבועות הופכות לציור.
בכוחה של האמנות לעורר רגשות וזיכרונות, בדומה לפקעת הריח במוח שלנו, היא האזור במוח שבו נעשה העיבוד הראשוני שמאפשר לנו להבחין במגוון עצום של ריחות. המפגש עם בועות הסבון הוא למעשה המפגש הראשון עם הריח, שבו מעבדת האמנית את הריח כחומר גלם לציור, ובעזרתו היא מנווטת בציור את חוויותיה בחיפוש אחר תחושת ביטחון.
כפי שאמנים משתמשים בצבעים, בצורות ובמרקמים כדי להעביר משמעות, פקעת הריח של אגבאריה מעבירה אותה לזמנים ולמקומות שבהם חוותה טראומה בילדותה, וזאת באמצעות אסוציאציות של ריח סבון הכלים. זו חוויה רב-חושית המשלבת הן את חוש הראייה והן את חוש הריח. המשטח כמרחב מאפשר התרחשות בעלת חוקים משלה, המכתיבה את צורתו. תהליך יצירה זה מעורר שאלות של אי-ודאות ושליטה, ומטפח תחושת ציפייה וסקרנות.
עבודתה של אגבאריה מתחילה בנקודת התחלה ברורה אך נותרת פתוחה בסיומה. העמימות הזאת מעוררת תגובה רגשית ועוצמתית מהצופים, שמניעה אותם להתחבר לעומקן של העבודות ומערבת לא רק את חוש הראייה, אלא גם את הרגשות והזיכרונות שלהם.
אירם אגבאריה (נ.2000), תואר ראשון באמנות, המדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל