שני השמות בשם משפחתה של נירוונה אסדי-דבאח מגלמים היבטים אישיים ומשפחתיים המספרים סיפור רחב יותר של קולקטיב ומסייעים בהבנת מכלול עבודתה האמנותית בשנים האחרונות – שנים של יצירה אינטנסיבית, לימוד, הוראה ותצוגה.

אסדי-דבאח היא דור שלישי למשפחות שהיגרו מהכפר לעיר, חזרו לכפר ושוב לעיר, וכל העת שמרו על זיקה לקהילת המקור. ואולם מעברים אלו לא העלימו את ההביטוס העירוני שנרכש עוד לפני 1948 – הביטוס שהיה למרכיב חשוב בכינון הזהות האישית ובהבניית הזהות המגדרית של דורות הנשים שנולדו בעיר ושאפו לשוויון ולעצמאות מבוססת השכלה. מכאן גם צמח המצע התרבותי העשיר שעליו מושתתת יצירתה, דרך היכרות בלתי אמצעית וגם עיונית-למדנית עם תרבויות, שפות ודתות החולקות את מרחב הים-התיכון. אפשר לומר שהיא גדלה במעין בועה לבנטינית, שגם לאחר שהתנפצה בימי האינתיפאדה בשנת 2000, היא עדיין מפעמת בה כשאיפה וכערך.

אסדי-דבאח התחילה לצעוד בשדה האמנות בתור אמנית נשואה, אם לשלושה, המתגוררת ביישוב דיר אל-אסד, ששומר על מאפיינים מסורתיים, שאליו עברה מההוויה העירונית שבה גדלה. כל אלו יוצרים פרופיל אמנותי לא-שגרתי בשדה האמנות. תנאים ייחודים אלו היו למצע שעליו צמח רפרטואר דימויים ייחודי שמשתקפים בו הווה ועבר, מציאות ודמיון. לאחר כ-15 שנה בדיר אל-אסד החליטה משפחת דבאח לעבור להתגורר בעכו. עם המעבר של המשפחה לעיר הולדתה של אסדי-דבאח התעצם מוטיב הנדידה בין מרחבים נפשיים, היסטוריים ונופיים. מעברים אלו יוצרים חיבורים, פרידות וגעגועים, שמעצימים את טראומת היסוד שממנה נובעת תחושת אי-השייכות והזרות המלווה את אסדי-דבאח שנים רבות, שהציור שימש לה כ"עֵד יודע".

נשים מאכלסות את מרבית ציוריה ורישומיה של אסדי-דבאח. הן עוסקות במלאכה, נחות, קוראות ומתפללות. עמידתן כגיבורות ראשיות מקרינה על המקום, ולעיתים הן עצמן הופכות למקום ובוראות אותו כפסיפס מרהיב של קולות, צבעים וטקסטורות. הנשים בעבודותיה מציגות גלריה מגוונת של גילאים ועיסוקים, ובדומה לקווים הביוגרפיים שלה עצמה, גם הן נעות בין מרחבים ומשקפות מעברים בין הכפר לעיר ובין מרחבים ארציים ויום-יומיים למרחבים רוחניים. מרתק לעקוב אחר הדיאלוג הסמוי המתקיים ביניהן לאורך השנים, שבו הדמויות, כשחקניות מיומנות, משחקות בסיפור או במחזה בעל נרטיב מתפתח. מנעד הזהויות שנשים אלו משקפות מאפשר לראות שבכל אחת מהן ישנו היבט שהיוצרת עשויה להזדהות איתו, והזדהויותיה השונות והמגוונות הן שיוצרות מרחב פנימי של חירות. כאשר המציאות החברתית מסמנת גבולות, לעיתים עד מחנק, האמנות בוראת עולם. 

אוצרת: יעל גילעת