המיצב פאטה מורגנה הוא סביבה פיסולית שבנתה מאירה גרוסינגר במיוחד לחלל הגלריה באום אל-פחם. המיצב מעורר חוויה מתמשכת בזמן, כאשר בכל זווית מתגלה פן נוסף המרכיב את השלם, וכך אנו, הצופים, משתתפים פעילים בו. בעודנו מקיפים את הפסלים נוצר בנו מצב תודעתי של דריכות מתמדת בעולם מסתורי, מושך ומרתיע בו-בזמן. הלא-אנושי משתלב באנושי ומוטען בחיות מאיימת. במיצב הזה נושבת הרוח היצירתית חסרת הגבולות, אמנות "גבוהה" בצד אמנות "נמוכה", אמנות שהפסיקה להציע שבירת מסגרות אמנותיות ומציעה שבירת טאבואים כתחליף. שם התערוכה, פאטה מורגנה, מבטא כמיהה בלתי ממומשת שנובעת מרצון עז וצורך קיומי לציפייה ותקווה, הטומנות בחובן אכזבה וגם ייאוש ומימוש בלתי אפשרי. פטה מורגנה היא חזיון תעתועים שאינו מספק פתרון של ממש. 

באווירה כזו גרוסינגר יוצרת קבוצות של פסלי דמויות המבטאות מצבים נפשיים של סבל, חרדה, סכנה או טראומה, מצבים של דריכות מתמדת, מצבים קיומיים המתייחסים לאירועים שהתרחשו לכאורה בחייה או עדיין מתרחשים סביבנו בארץ ובעולם. הפסלים מצופים חומר תעשייתי אחיד המשמש לבנייה, כביטוי להתאבנות בזמן, לקיבעון, לחוסר תנועה. 

בחלל התערוכה מוצבות בובות מטולאות בדמות בעלי חיים, עשויות סמרטוטים ושאריות בדים לאחר שימוש, מקצתן פרוותיות ונעדרות שלמוּת. הבובות הן חלק מסדרה שיצרה גרוסינגר ב-2018–2020. הן מבטאות את ההבנה שגם בעלי החיים אינם חיים בהרמוניה מושלמת בטבע – גם הם הורגים זה את זה, והאדם גם הוא עוזר לכך. אלו לא בובות משחק, אין בהן מתיקות או תמימות. יש בהן עיוות כלשהו, הן משדרות פחד, טראומה וחרדה, ולמעשה, הן פוחלצים של בעלי חיים. גרוסינגר יצרה פיסול "קרוע איברים", מעין קרביים של בעל חיים, שאינם מעלים על הדעת או אפילו מזכירים את בעל החיים המקורי.

באופן אבסורדי עיקרו של המיצב הוא במה שלא נראה בו. האמנית לא נוגעת בכל הדברים, אך הצופה בכל זאת מודע להם ומשלים את מה שאינו נראה בעזרת המקדם התרבותי שלו. הצופה מודע למקור היגון בעוד הצבע שצובע את העולם חדל להתקיים. הפסלים צבועים בצבע ניטרלי, כאשר ה"עור" שלהם חשוף כקליפה. גרוסינגר מאתגרת את הצופים בשאלה: כיצד אנו כחברה מפנימים התניות קוגניטיביות ולומדים לקבל נוכחות אלימה כמובנת מאליה? ומהו האנושי לעומת הלא-אנושי?