הדיון בשאלה מה מצוי מחוץ לזמן ומה מצוי במסגרתו הוא אחת הסוגיות המרתקות ביותר משחר האנושות ועד ימינו. מהו זמן ומה תפקידו בחוויה האנושית, ואיזו משמעות גלומה בזמן עצמו וביכולתנו כבני אנוש לתפוס אותו? שאלות אלו עולות מסדרת הפסלים החדשה של לאה דיין, המוצגת בגלריה לאמנות אום אל-פחם. 

המוות המטפורי וגם המוות הממשי, השוכן במבנים שמייצגים באופן מסורתי את מֵכַל העצמות, הם ייצוג שמחוץ לזמן האנושי. שהרי הזמן נמשך לאין-סוף ונותר מחוץ ליכולת התפיסה האנושית. מעשה הבנייה שדיין יוצרת בחומר הרך הוא בנייה של תודעה או התוודעות למצב המוות – זו התוודעות שעולה ונובעת ממצב קיומי או מאמונה דתית, עם חלוף החיים.

המֵכַל ותכולתו מייצגים את האין-סוף, את העולם השחור הבלתי נגמר, הבולע-כול והלא-נודע. לכן, הכניסה אל החללים של מכלי המוות האלה מייצגת תהליך שנע מהאור שבחוץ אל השחור המוחלט; חלל בולעני המקיף את המבט ואינו מציע לו שום כיוון התקדמות או, לחלופין, נחמה כלשהי. מעבר לסף זה ישנו מרחב שחור משְחור שבו מתרחש אובדן המבט הממוקד, שכן המבט אינו יכול להתמקד בשום אות או סימן אלא להתכנס בתוך עצמו.

פסלי הגלוסקמאות הם כמו מבני דת מיניאטוריים. מבני דת מילאו תפקיד משמעותי בהתפתחות המבע האמנותי והתגבשותו לאורך דורות של התמודדות האדם עם הנורא והלא-נודע – המוות. המבנים האלה, כגון מסגדים, בתי כנסת, כנסיות ומקדשים, הם מוקדי פולחן לקיום מצוות הדת, לצורך שימור השרידים האנושיים, לצד ביטוי תרבותי מרכזי – שימור הזיכרון לעולם ועד. כשלעצמם הם גם יצירות אדריכלות ואמנות מרהיבות ומרתקות.

דיין נמשכת למבני דת ותפילה, בייחוד למבנים שמייצגים תחושות ורגשות שמחוץ לזמן ולמקום. דווקא במקום המסתורי, הלא-מוגדר לחלוטין, על ההיבטים הפולחניים והמיתיים שמתקיימים בו, מתכונן נדבך חשוב בהבנת המסתורין של עצם החיים. דיין מעצבת את המבנים האלה כפסלים גושניים, אטומים כמעט לחלוטין, ועם זאת מעוטרים באלמנטים המרמזים על סמליות כלשהי. ואולם לעיתים קרובות ישנו קושי בהגדרה מובהקת של הזהות המלאה שלהם. מעין תחושת אחידות ושלמות שנעדרת פרטיקולריות, בכוונת מכוון.

הסקרנות דוחפת את דיין לפענח את הסוד הגלום במבני הפולחן. הידע על משמעות המבנים, שנצבר לאורך מאות שנים, הוא עצום ורב. עם זאת, מבחינה נפשית ורוחנית הם עדיין בגדר תחום שאינו מובן לחלוטין, מטבע היותו שרוי מחוץ לזמן. סוד הצורה, החומר ובעיקר הרוח, הם מקור אין-סופי לחקר אמנותי.

עבור דיין, המחקר של צורות, תחושות, רצונות ותשוקות משקף את מכלול החוויה האנושית. החוויה הזאת הולכת ונבנית כחומר ביד היוצר. התחלת בסיס העבודה הוא עבורה מסע אל הלא-נודע. הבסיס נוצר מדיאלוג של הידיים עם החומר עצמו, וזה ממריץ אותה לשלב הבא, לייצוג הבא. תהליך הבנייה של הפסל הוא מעין תהליך מדיטטיבי שהיא שוקעת בו.

דיין מתענגת על החזרתיות וגם על ההסטות או התוספות הזעירות שמשנות את המראה הכללי שוב ושוב ומאפשרות אין-סוף וריאציות על נושא אחד. הרצף לכאורה נראה זהה, אך הוא משתנה בניואנסים, במבניות של הפסל, בחומרי המעטפת או במיקומים של האלמנטים השונים, המייחדים כל ייצוג וייצוג. 

החומריות הגסה של חומרי האדמה עומדת בניגוד לטיפול העדין במוטיב הספציפי המגדיר את מבנה הפסל. הניואנסים הולכים ומתגבשים עם עיצוב הפתחים, הקישוטים או דמויות בעלי החיים הקדמונים. דיין נמשכת לחספוס של הניגודיות בין הגושניות לבין העיבוד העדין של הפרטים. ניואנסים אלו מובילים להבנת הסיפור הטמון בכל פסל. 

הפסלים נוצרו בעבודת יד בחומר, בשנים 2003-2010 

ציורים שמן על נייר, נוצרו בשנים 2008-2010